דברי יראון פסטינגר בכנס גדוד 46 , 40 שנים למלחמת יום כפור.
-קהל נכבד, חברות וחברים
אני שמח לעמוד בפניכם במעמד היסטורי וחגיגי זה ולשתף אתכם במעט הרהורים.
אני בטוח שבכל אחד מאיתנו כאן צרובים זיכרונות חדים מאותם ימים קשים, אצלי צרובה השעה 14:00 של ה-6 באוקטובר שבה הייתי שומר נ"מ גדודי.
לאחר שובינו מהבית ביום ראשון שלאחר ראש השנה, הוכנס הגדוד לכוננות העליונה ביותר שניתן להעלות על הדעת , הטנקים פוזרו במשטח, שמירת נ"מ, שינה בבגדים ונעליים וכוננות של 30 שניות בטנקים במשך כל השבוע.
נשאלת השאלה כמובן, מדוע לנו החיילים פשוטים בגדוד 46 היה ברור באמצעות התדריכים שקיבלנו ממפקדינו באותו השבוע כי פנינו למלחמה, בעוד שכידוע בממשלה ובמטכ"ל נמשך הויכוח בנושא זה עד לדקה ה-90 כשהקונספציה השגויה וההערכות על סבירות נמוכה שלטו בכיפה.
לנו בגדוד 46 בניגוד, אפילו, לחלק מהיחידות בקו התעלה, היה ברור באותו שבוע כי מדובר במלחמה. אנו ידענו שמאחר ומפקדינו לא לקחו שום צ'אנסים ולא שגו באשליות. מפקדי הנערץ עירא עפרון אמר לי במהלך השבוע שלא מוצא חן בעיניו שהערבים החליטו לקצר את הזמן בין המלחמות במחצית כלומר,אם בין מבצע סיני לששת הימים חלפו 11 שנים אזי כאן התקופה התקצרה לכמחצית – שש שנים וארבעה חודשים.
לקראת השעה שתיים בצהריים נקרא הגדוד לקבוצת פקודות לקראת מה שנקרא אז יום קרב שאמור היה להתחיל בשעה שש אחה"צ, באולם ההרצאות הגדודי מרחק מאות מטרים מהטנקים.
באותה עת הועמדו הטנקים בשורה לראשונה מזה שבוע והמקלעים פורקו על הצריח לבדיקת תיאומים של נשק החטיבה ועבדכם הנאמן נותר שומר הנ"מ היחיד בכל הגדוד. במרחק של כ-500 מ' לימיני עמדו כ-70 טנקים של חטיבה 204 שאנשי הקורסים הצהליים ירדו יום קודם בשל הכוננות וצוותו עליהם כשהם עסוקים בתוך הימ"ח הצפוף בחימוש ובזיווד.
באותה נקודה בביר-תמדה היו באותה עת למעלה מ-100 טנקים – למעלה משליש הטנקים שהיו באותה עת בסיני.
בשעה שתיים בצהריים הופיעו לפתע שני מטוסי סוחוי וביצעו מס' יעפי הפצצה על שדה התעופה של ביר-תמדה מרחק של מס' מאות מטרים מהטנקים על מטוסי הדמה שהיו שם, כל הגדוד פתח בריצה בהולה לכיוון הטנקים, והתמונה הזו מלווה אותי כל חיי והיא משקפת את מלוא השבר והתנאים הקשים בהם נפתחה מלחמת יום כיפור יותר מכל.
אחד המטוסים ביצע מעין חצי יעף לעברינו כאילו התבונן על ריכוז הטנקים העצום מתחתיו ואני יריתי מס' צרורות לעברו בעוד חיילי הגדוד רצים לעבר הטנקים. באותו רגע על אף שהייתי חייל צעיר שמלאו לו 19 בדיוק ביום השישי באוקטובר היה ברור כי הפצצה בביר-תמדה פירושה מלחמה.
למרבה המזל בחרו המטוסים המצריים לדבוק במשימתם בשדה התעופה ולא הפציצו את ריכוז הטנקים האדיר שהיה מתחתם בצפיפות הנוראה שכן אם היו פוגעים בשליש מכמות הטנקים שהיו בסיני באותה עת ייתכן שהיו משפיעים באופן מהותי על תוצאת המלחמה.
עברנו מלחמה קשה ביותר שעל אף נתוני הפתיחה הקשים הסתיימה בנצחון צבאי מזהיר שאין מה להתבייש בו, בזכות גבורתם של הנופלים שנתנו את היקר מכל הצלחנו להגן על המדינה ולסכל את מזימות אויבינו, מקץ 40 שנה אנו חייבים את שגשוגה והצלחתה של המדינה הזו לאלו שהקריבו את היקר מכל.
נשאלת כמובן השאלה בפרספקטיבה של 40 שנה איזה לקח אישי וגם לאומי ניתן להסיק מהאירועים הקשים? זוהי כמובן שאלה אישית אך גם אידיאולוגית. המעט שארשה לעצמי לומר מבלי להיכנס לעניינים פוליטיים הינו:
א. מאז הריצה הבהולה תחת המטוסים המצריים של חיילי הגדוד התגבשה אצלי ההשקפה שאין לסגוד ולנהות באופן עיוור אחרי שום ממסד וכי אין לקבל באופן אוטומטי כתורה מסיני כל קונספציה או מוסכמה ואדם נבון חייב לבחון בכוחות עצמו ובאופן עצמאי וביקורתי את העובדות והנתונים מבלי ללכת שבי אחרי מקובלות ומוסכמות, דברים אלו יפים בכל המישורים הפוליטי, הצבאי, המקצועי, והמשפטי ועוד. כל ממסד באשר הוא יש לקחת בערבון מוגבל, בכל הכבוד.
ב. לעם קטן הנלחם על קיומו ונתון בסכנות קיומיות מתמידות צריך לשאוף לנהל מו"מ מדיני עד כמה שניתן עם אויביו.
ג. כאשר אנו מסתכלים על מדינת ישראל המשגשגת והפורחת בסביבה העויינת, ה"וילה בג'ונגל" כמו שקרא לה אהוד ברק, אנו חייבים להסתכל על חצי הכוס המלאה כפי שאמר אריאל שרון לא אחת – לדעת להעריך את ההישגים המדהימים אליהם הגיעה המדינה על אף הביקורת ועל אף הפגמים השונים שיש לתקן ולדעת שבזכות גבורתם של הנופלים איש לא יצליח לעקור אותנו מכאן וכי מדינת ישראל תמשיך להתקיים וזאת על אף מזימות אוייבינו ועל אף הסכנות הנשקפות לה.
על אף המהומה המתחוללת סביבנו אני מאחל לכולנו שנזכה בימי חלדנו להשיג את השלום המיוחל ולא נדע עוד מלחמה.